קרנף בודד הדוהר ברחוב מפר את שגרת היום הבורגנית של עיירה פרובינציאלית, לאחר מכן מופיע שוב קרנף והפעם דורס למוות חתול. התושבים ההמומים עסוקים בוויכוחי סרק בנוגע לסוגו ולטיבו של הקרנף. אט אט התופעה מתרחבת וצצים קרנפים נוספים. התופעה הולכת ומחריפה כשמתגלה כי בן אדם הפך לקרנף, וכך בני האדם מתחילים ללכת שבי אחר בעלי-החיים הגדולים ועבי העור, לדקלם סיסמאותיהם, ולהיהפך בעצמם לקרנפים. תופעת ההתקרנפות מתפשטת כאש בשדה קוצים.

 

לקראת סוף המחזה, הגיבור ואהובתו נשארים בני-האדם היחידים, והם נשבעים לשמור על אנושיותם .אך גם האהובה חוצה את הקווים. בסופו של דבר גם היא מוקסמת מגזע החזקים, מן המרץ האדיר שלהם וקול נחרתם נשמע באוזניה כמוזיקה ערבה. היא נוטשת את אהובה ומצטרפת לעדר הקרנפים.
הגיבור נשאר לגמרי לבדו, היצור האנושי האחרון. הוא מתכוון להמשיך ולהיות כזה אך לא נדע האם הצליח בכך.

 

בימוי: ירדן גלבוע

מאת: יוג'ין יונסקו

תפאורה ותלבושות: דלית ענבר

עיצוב תנועה: עומר שמר

תאורה: אורי רובינשטיין

מוזיקה: יאן קוגן

שחקנים: תלמידי שנה ג'

צילום: ארלה הצמצם הבוער

​